האם מותר לנגן בהלוויות?

לפני כשנה הופצו סרטונים ברשת על הלוויתו של חסיד ברסלב עובד ה' מופלג, שזכה וזיכה את הרבים ללא שיעור בחייו, מתוך שמחה וניגונים. אותו חסיד, נפטר ל"ע מהמחלה שהתפרצה בראשו ובהלוויתו קהל חבריו ואוהביו שרו וניגנו. כלי הנגינה היו גיטרה, וקולות של שופר בלבד, לא היה פסנתר וכלים כבדים אחרים, וגם האווירה כולה היתה ספוגה בדמעות של כאב געגוע ואמונה, לא של שמחה וקלות ראש. 

אך מכאן נפתח דיון האם ניתן ומותר לנגן בהלוויות בכלי נגינה כגון גיטרה, פסנתר, חליל או תופים?

המאמר הבא איננו מאמר שיציע את הדעות השונות בנושא, בסופו של דבר, כשתרצו לדעת מה לעשות, עליכם לקיים "עשה לך רב והסתלק מן הספק". מצד אחד יש מקורות לכך שאין לשיר שירים בבית הקברות, ושאין לשיר ולנגן בהלוויה כלל, מה עוד שלאבלים עצמם אסור לשמוע שירים לכתחילה (אף שברור שהם לא צריכים לצאת מהמקום אם מישהו אחר בחר לשיר).

אולם מצד שני ישנם עדויות וסיפורים על כך שהיו שרים (במערב) מפייטים (במזרח) ואף בהשתתפות כלי נגינה שונים, בעת הלוויתו של אדם, אפילו (ואולי דווקא) בהלוויתו של אדם גדול מאד, תלמיד חכם וצדיק.

במסכת מועד קטן, וכן במסכת ברכות הגמרא מתייחסת לכך שיש 'חלילים' שנמצאים בהלוויה, והם חלק מבעלי התפקיד שנועדו לפתוח את לבבות החיים שבאו להלוויה (עוד בעלי תפקיד: מקוננות, טופחות על ומספקות). 

הגמרא אומרת שכשאדם  נמצא בהלוויה הוא צריך להזיל דמעות על אותו איש כשר שנפטר מן העולם, אפשר לראות במוחש, שבמקרים רבים דווקא הניגונים והשירים הם אלו שמצליחים לגרום לפתיחת הלב, גם לאנשים הקשוחים והצינקניים ביותר. כמובן שאין מדובר על שירי שמחה של חתונה, אלא על שירים שיעוררו את הלב לגעגוע ומחשבה על התכלית והחי ייתן אל ליבו.

סיפור ידוע, הכתוב ומתועד בספרים, הינה מפטירתו של רבי משה לייב מסאסוב זצוק"ל. רבי משה לייב מסאסוב היה תלמידו של הרבי רבי אלימלך מליז'נסק, והוא היה ידוע כעמוד החסד של דורו. היה מוסר נפשו להחיות יתומים ואלמנות, לפדות שבויים, ולשמח חתן וכלה, בפרט כאלו שהינם חסרי יכולת כלכלית או מעטפת משפחתית. עוד בעודו חי, וייתכן שהיה זה כשהרגש שאורו מתחיל לנטות, אמר רבי משה לייב מסאסוב, שהוא רוצה שבהלוויה שלו יקברו אותו לצלילי הנגינים השמחים שאיתם שימח חתן וכלה. ייתכן מאד, שאמר זאת מתוך הכרתו בזכות העצומה של מצוות שמחת חתן וכלה אליה זכה, ומבחינתו (בעוונתנותו) היה זה סוג של 'כרטיס כניסה' מצוין לגן עדן והמשפט המקדים לו.

בפועל, מה שקרה הוא שבאותו יום, ד' בשבט תקס"ז, נפטר הצדיק רמ"ל. והלהקה שאיתה היה משמח חתן וכלה, היו בדרכם לנגן בחתונה, מבלי ידיעתם כלל שרמ"ל נפטר. לפתע הסוסים החלו להשתולל, לצאת מדרכם ולדהור במהירות, עד שחנו בנחת בסמוך לבית הקברות היהודי, שאליו הגיעה באותו רגע מיטת קבורתו של רמ"ל מסאסוב. מיד הושיבו החסידים בית דין, שפסקו שמצווה לקיים את דברי המת, ואת המשך הלוויה עשו עם ליווי מוזיקאלי עשיר של אותה להקה. 

סיפור נוסף על הרב יצחק אלפייה זצוק"ל, ת"ח צדיק ומקובל, מל"ו צדיקים שבדור (לפי עדות הגר"מ אליהו זצוק"ל). בספרו קונטרס היחיאלי כותב שיש נפטרים שמצווים לשיר ולנגן לפני מיתתם, שירים ותשבחות לה'. הרב מקבל את הבקשה הזו, ומסביר שיש כח בניגון זה לדחות את הקליפות שנאחזות בעצבות והיגון (כמו שאמר רבי נחמן שלילי"ת היא מלשון יללה), והקבורה מתוך שיר ושבח לה' מזמר את הקוצים ועושה נחת רוח לנפטר. ומכאן חיזוק מהמזרח לאותו פסק של בית דין חסידי של סאסוב, שמצוה לקיים את דברי המת. אגב, הרב אלפייה מביא בהערה שקיבל מעדי ראיה שבשעת הלוויתו של הרב יעקב דוויק, עוד בחיי אביו רבי משה דוויק, שרו ונגנו לפתי מיתתו עד קבורתו במשך כמה שעות!

מאידך,  כבר מאות שנים שמנהג זה לחולל ולנגן בעת ההלוויה אינו נפוץ. ולכן אם בית הקברות עצמו הוא מקום שנהגו בו לעשות הלווית ללא שירים ומנגינות וכלי נגינה, ייתכן שהוא מקום שנהגו בו לאיסור, ואין לנהוג בפניהם להיתר. כלומר, שאסור לשנות ממנהג המקום של בית הקברות המקומי בו הנפטר נקבר. וצריך להתייעץ עבור כך עם רב, ועם מרא דאתרא של מקום בית הקברות. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן